התפתחות אישית, עסקים והתנהלות כלכלית נבונה
אם המאמר הבא לא יציג לך סיטואציה שאתה חווה לפחות מידי פעם, אשריך. אתה נמנה על מיעוט של אנשים שמתמודדים באופן מושלם עם גירויים והסחות שלעיתים תופסים מקום גדול יותר מאשר רצינו בחיינו. כל היתר מוזמנים להמשיך ולקרא כי מדובר בדברים מאד רלוונטים לחיים שלנו. בסוף יהיו תובנות וכמובן עצות פשוטות לישום. נפתח בכמה שאלות,זכרו שאתם לא חייבים לגלות לאף אחד חוץ מלעצמכם את התשובה האמיתית:
תן לעצמך הזדמנות והמשך לקרא את המאמר הזה. הוא נכתב תוך התחשבות במצבך, כלומר הכי מתומצת שניתן. רוב האנשים, כאשר הם יגיעו לשליש המאמר, הם כבר ירגישו סוג של תשישות המלווה בדיגדוג. זה יסמן את סיום הקריאה שלהם ושיטוט לדבר הבא, למאמר או אפילו הסרטון הבא אותו לא יצליחו לסיים עד הסוף או להתעמק ממש.
אם התיאור הזה נשמע אפילו מעט מוכר, זה בסדר.. כלומר זה ממש לא בסדר, מה שהתכוונתי לאמר זה שזה שכיח, שאתה לא לבד. לחוסר היכולת הזו להתמקד במה שחשוב ועודף היכולת לשרוף זמן על שטויות יש הסבר מדעי ואפילו פתרון.
אני אנסה להסביר בקצרה את המדע ולתת את הפתרון שעבד בשבילי.
המאמר הזה מיועד לקורא המצוי שהוא כנראה מכור לדופאמין במידה זו או אחרת. בדיוק בגלל זה, וגם כי זה איננו אתר מדעי במהותו, נעשה את זה הכי קצר, קצר ומעניין. זה הולך ככה:
בניסוי משנת 1954, גילו שני חוקרים – ג'יימס אולדס ופיטר מילנר על קיומו של מקום במוח אותו שמכונה 'מרכז התענוג' (pleasure center). הרעיון של 'מרכז התענוג' הוא להפריש חומר שגורם לנו להרגשה טובה כאשר אנחנו חווים חוויות חיוביות כגון אכילה או קיום יחסי מין. ההגיון הביולוגי הוא לגרום לנו להשיג את אותה הרגשה טובה ואיתה לפעול ל'טובת' הגוף שלנו או אפילו המין שלנו כחיה.
התגלית ב1954 היתה על עכברים. החוקרים הצליחו לחבר ידית שכאשר העכבר מוריד אותה, הוא חווה הרגשת תענוג בצורת נפרשת דופאמין. כלומר, העכבר לא צריך היה לאכול, לשתות או לקיים יחסי מין, הוא פשוט השתמש בידית מלאכותית שפטרה אותו מכל המאמץ ותיגמלה את מוחו ישירות בדופאמין. התוצאה היתה שעכברים אלו (לא לכעוס, זה לא אני ערכתי את הניסוי וזה היה ב54..) לא עשו דבר מלבד להוריד את אותה הידית עד אשר הגיעו לאפיסת כוחות והתמוטטו.
דופאמין הוא הורמון שצריך להיות משוחרר במידה. פעילויות כמו סמים, אלכוהול ושיטוט באינטרנט, רשתות חברתיות, אתרים פורנוגרפים או אפילו סרטונים תמימים ביוטיוב – כולם גורמים להפרשה מוגברת שלו. כאשר המוח שלנו מתרגל לכמות גבוהה של דופאמין, אנחנו לא מצליחים להגיע להרגשת סיפוק מכמות 'רגילה' שלו. הבעיה היא שפעולות 'רגילות' לא מייצרות הרבה דופאמין ולכן לא גורמות לנו כל תענוג. אנחנו מכורים לדופאמין והנה איך שאנחנו מקבלים אותו, כמה דוגמאות:
טוב, נתחיל מה'למה' כי זה הכי קל. תדמיין היכן היית אם היית מצליח לעבוד על הפרוייקט שלך כפי שאתה משקיע זמן בפעילויות מעוררות דופאמין כאלו ואחרות. להתעסק שעתיים ברציפות עם איזו רשת חברתית לא יוביל אותך לשום מקום. שים לב למי שמתפרנס מהרשתות החברתיות השונות – בשבילו זו איננה פעילות קלילה ומהנה אלא עבודה מאתרגרת וסזיפית. אם יש לך שאיפות לעבור מהצד 'המפרנס' לצד 'המתפרנס' ברשתות החברתיות, אתה חייב ללמוד איך להתמודד עם הסיפוקים המיידיים הללו ולהגמל מהדופאמין.
לפני שאעבור לפירוט השיטה שהצליחה עבורי חשוב לקרוא ולהבין משהו: אני לא כותב כרופא או מדען אלא רק משתף חוויות אישיות שלי. אם אתה מתמודד עם התמכרויות לפעילויות מזיקות כמו עישון, אלכוהול או סמים, כדאי שתפנה לעזרה מקצועית אצל רופא מוסמך. לאחר שהבהרנו את ההסתייגויות, בואו נעבור לעצה עצמה:
העיקרון הוא מאד פשוט ונסמך על שלושה חלקים:
התהליך שפוגע בנו הוא מאד פשוט – אתה נסחף לכל מיני התנהגויות שמספקות לך עונג בטווח הקצר אבל פוגעות בך בטווח הארוך. תזכור שאופי הפעילות שגורמת להפרשת הדופאמין לא מאד משנה, לעיתים היא תיראה לך 'נעלה' כי מדובר במשחק מחשב איכותי או שאתה בכלל צופה כל היום בהרצאות ב'טד'. אני
שלושת הנקודות האחרונות הן לדעתי החשובות ביותר: תבין מה לא בסדר, תתאמץ לשנות, תראה איך הולך המאמץ ונסה לשפר אותו. ניתן לשנות את התדירויות של ההפסקות ואפילו לעבוד לפי תקופות שונות בחיים לפי הצורך – לפעמים צריך להיות יותר קשים עם עצמנו ולפעמים אפשר לשחרר..
אני בטוח שאם תיישם את הדברים כאן, תראה שיפור עצום בפרודוקטיביות שלך. בהצלחה!